🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
אפילו במעמד הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות — מתן תורה — היו כאלה שלא ניצלו את המעמד כראוי, והתמקדו בדברים חיצוניים ולא בעיקר. שיעור זה, המבוסס על דרשת הזוהר החדש והדגל מחנה אפרים, מפיק מכך יסוד גדול לחיי היום-יום: כיצד להתמקד בעיקר, ולא להניח לדברים הצדדיים להסיח את דעתנו ממנו.
בסיפור קבלת התורה כתוב שכל העם ראו את הקולות, את הלפידים ואת ההר עשן. מבאר הזוהר החדש שזו הייתה גריעותם של עם ישראל — שהתורה מציינת שראו את הקולות, את הלפידים ואת ההר עשן. מבאר הפירוש הזה, כפי שמביאו בעל ה"דגל מחנה אפרים": היו צריכים להתמקד באנוכי ה' אלוקיך, שבו הכריז הקדוש ברוך הוא ופתח את שערי הרקיע ואמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" — אלא שהיו כאלה שלא התמקדו ב"אנוכי", והתמקדו בדברים החיצוניים.
אפילו במעמד הגדול הזה — המעמד הכי גדול בהיסטוריה של האנושות, כשהקדוש ברוך הוא נתן מתנה נדירה שבנדירות שידבר עם בני אדם — היו כאלה שלא ניצלו את זה, והתמקדו בדברים הצדדיים ביחס למאורע הגדול.
ובגלל זה, מסביר הפירוש הזה, בסוף אירע חטא העגל — היו כאלה שהסתכלו על ה"מרכבה", על צורת השור בכיסא הכבוד שנגלה במעמד, ומכל זה בסוף יצא אסון. הנושא הזה של אי-התמקדות בעיקר הוא נושא כללי לכל אחד בחייו. אנחנו חיים בעולם שיש בו המון דברים שגוזלים מאיתנו את המחשבה. אפילו כשאדם עומד בתפילה, היצר הרע מגיע פתאום עם כל מיני מצוות ומעשים טובים לחשוב עליהם — וזה לא הזמן לזה; אדם צריך להתמקד בתפילתו עם הקדוש ברוך הוא. בדיוק ברגע שאדם צריך להתמקד בקדוש ברוך הוא, בבורא העולם — היצר מביא דברים אחרים להסיח את הדעת. וזה גם עיקר האסון בחיי בן אדם: שהוא חי את חייו ומסיח דעתו מהעיקר, מתמקד בדברים בצד ולא בעיקר. קשה לו לשמור על קשר ישיר, על מחשבה מתמדת יותר על ה' — שזהו עיקר החיים בעולם. באמת זו איכות חיים, איכות חיים גבוהה. היום כולם מחפשים "איכות חיים" — אך איכות החיים הכי שמחה היא הקשר הישיר עם הקדוש ברוך הוא. אין חיים שמחים יותר מזה. אנשים חושבים שדרך דברים אחרים יהיה להם אושר בחיים, וזו הטעות — שהם מתמקדים בדברים שוליים.
מוסיף הזוהר חדש בפירוש הפסוקים האחרונים בתהלים, שבהם דוד המלך מונה כלי נגינה — תקיעת שופר, נבל וכינור, תוף ומחול, מינים ועוגב, צלצלי שמע וצלצלי תרועה — ולבסוף מסכם "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ": וכי צריך הקדוש ברוך הוא לכל אלה? מסביר הזוהר: אמר דוד — כל מה שתשבחו לקדוש ברוך הוא בכל מיני זמר האלו, אינו כלום. הדבר דומה לאדם האומר לחברו: "עשה זה וזה, וכל מה שתעשה עדיין אינו כלום — עד שתעשה דבר פלוני". כך אמר דוד: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר... הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי שָׁמַע" — כל אלה אינם כלום עד שיאמר "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ". תכלית ההילול הנעלה ביותר היא מה שאדם, בבחירתו החופשית, בכוח הנשמה שבו, מהלל ומשבח את ה' יתברך.
כלומר, כל הכלים החיצוניים — הכלי נגינה, האש, הקולות, הלפידים והשופר — טובים הם, אך אינם העיקר. העיקר הוא הנקודה הפנימית: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלְלָךְ", הדבקות האמיתית שבין אדם להקדוש ברוך הוא. וכל שאר הדברים, אף שהם חשובים, אינם העיקר. וזה בדיוק הלימוד ממתן תורה: אפילו במעמד הגדול, שבו יש אש, יש לפידים, יש קול שופר — צריך אדם להתמקד בעיקר, ב"אנוכי ה' אלוקיך" ולא בסביבו.
זהו יסוד עיקרי גם לחיים: היצר הרע כל הזמן מנסה להסיח את דעתנו מהעיקר. אפילו אלה שלומדים תורה ועובדים בעבודת הקודש, יש כל מיני דברים שקורים בבית המדרש — חדשות, ופרטים בחיים האישיים — שקוראים לו ומנסים להסיח את דעתו מהעיקר, מהנושא של "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלְלָךְ", להודות לה' על חסדיו, להתקשר אליו, להגיש הודיה לפניו. אילו היו מתמקדים בנושא העיקרי — הקדוש ברוך הוא, ולהכניס אותו כמה שיותר בחיים האישיים — היו שמחים יותר, ומרוויחים שני עולמות.
זה היסוד של קבלת התורה, וזה היסוד של החיים: להתמקד באנוכי ה' אלוקיך.